החלטה בתיק ה"פ 000695/01

המבקשת פתחה ב 23.5.01 בהליך של המרצת פתיחה:

"לאכוף על המשיבים את ביצוע חוזה המכר מתאריך 4.1.98 שנחתם בין הצדדים ולחייב את המשיבים להמציא אישור מעיריית תל אביב המופנה לרשם המקרקעין כי אין כל חובות על הדירה הנמכרת כולל היטל השבחה וכן לרשום ולהעביר את הדירה על שם המבקשת בלשכת רישום המקרקעין".

המבקשת אף ביקשה לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים מוסכמים בסך השווה                    ל 10,000 דולר ארה"ב.

על פי האמור בכתב הטענות מכרו המשיבים למבקשת את דירתם ב 4.1.98 ואולם המשיכו להחזיק בדירה ולהתגורר בה מכוח חוזה שכירות עד ל 1.7.03, תמורת דמי שכירות חודשיים ששולמו מראש בדרך של קיזוז.

אין חולקין כי המשיבים ממשיכים להתגורר בדירה עד עצם היום הזה.

ב 9.4.02 ניתן פסק דין בהעדר המשיבים שלא התייצבו לדיון על אף שהוזמנו כדין. בפסק הדין נקבע:

" ניתן צו המחייב את המשיבים להמציא אישור מעיריית תל אביב, כנדרש לצורך ביצוע העברת הזכויות בדירה ברחוב לובטקין 36, תל אביב, חזקה 228 בגוש 6146. האישור יומצא למשרדו של ב"כ המבקשת תוך 60 יום. אי המצאתו במועד תגרום למינוי עו"ד דדוש לכונס על מנת לגרום להעברת הרישום. המשיבים ישאו בהוצאות הכונס...".

מאז ועד היום לא הומצא האישור בדבר תשלום הארנונה לעיריית תל אביב והזכויות בדירה לא נרשמו על שם המבקשת. המבקשת פתחה בהליכי ביזיון בית משפט (סעיף 6 לפקודה) נגד המשיבים. שתי בקשות לביזיון בית משפט נדחו מהטעם שפסק הדין לא כלל הוראה אופרטיבית ברורה בדבר תשלום חוב הארנונה. בסיפא לפסק הדין נאמר כי אי המצאת האישור הנדרש להעברת הזכויות בדירה למבקשת, יגרום למינוי עו"ד דדוש לכונס "על מנת לגרום להעברת הרישום" (עמ' 2 לפרוטוקול מ 9.4.02) .

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור. בית המשפט העליון (רע"א 9468/02) קבע כי השגת האישור עוברת דרך תשלום הארנונה "ואין בכך כדי להפחית מהחובה להמציאו". הענין הוחזר לבית משפט זה על מנת לדון בבקשה שהוגשה לפי פקודת ביזיון בית משפט    (1.4.03).    

בישיבת ה 19.6.03 הסביר המשיב כי המשיבים איבדו את זכויותיהם בדירת מגורי המשפחה, כתוצאה מקבלת הלוואה בסך 3,000$ "מחבר של התובעת", למימון מסבת בר מצווה לבנם. ההלוואה הושגה באמצעות שכן, רודיטי:

"הגברת (המבקשת ר.א.) הייתה חברה של נוכל שאיים עלינו כל הזמן בגלל 3,000$".

רודיטי הוא אשר הפנה את המשיבים אל עו"ד בנימין דדוש ב"כ המבקשת. עו"ד דדוש  ערך את העסקה בין המשיבים  לבין מרשתו.

המשיב טען כי הוא מובטל ואין לאל ידו לסלק את חוב הארנונה שעמד באותה אותה על 54,000 ש"ח. עקב המצב הכלכלי הקשה של המשפחה היה ברור כי נקיטה בהליכי ביזיון בית משפט, דהיינו חיוב בקנס או מאסר, לא תביא תועלת למבקשת ולא תקרב ביצועו של פסק הדין כלל. אי לכך ניתנה למשיבים שהות להמציא את האישור הנדרש לרישום זכויות המבקשת בדירה, עד ל 15.8.04.

האישור בדבר תשלום הארנונה לא הומצא.

המבקשת פתחה ב 8.11.04 בהליך נוסף של ביזיון בית משפט. בפתח הדיון הגיש המשיב, בהסכמת המבקשת, תצהיר לפיו מתנהלים נגדו הליכי הוצל"פ לגביית חוב הארנונה, ידו אינה משגת לפרוע את החוב ופנייתו לעיריית תל אביב בעניין זה לא נענתה.

בתצהירו מגולל המשיב פרשיה קשה של קבלת הלוואה בריבית חודשית ובתנאים של הכפלת סכום ההלוואה מדי 30 יום של אי תשלום. כך בסעיף 8 לתצהירו:

            "היינו תוך זמן של חודשים בודדים - הפך סכום ההלוואה המקורי של 3,000$ לסכום של 40,000$, נושא ריבית של 2% לחודש, כאשר נדרשנו "למכור את דירתנו לכיסוי החוב" , בלי שקיבלנו אגורה מהמבקשת! במקביל, נדרשנו לחתום על "הסכם מכר" מיום 4.1.98 לפיו אנחנו "מוכרים את דירת המגורים שלנו למבקשת... (רצ"ב הסכם המכר)...".

עוד טוען המשיב בתצהירו כי הסכם המכר נחתם מתוך איומים, כפייה וסכנת חיים וכי מעולם לא קיבלו המשיבים מהמבקשת או מחברה של המבקשת מר רודיטי, סכום העולה על 3,000$. הוא הדין לגבי "הסכם השכירות" שנכפה אף הוא על המשיבים ועל פיו שילמו לכאורה, 18,000$ מראש עבור  60 חודשי שכירות, על דרך הקיזוז.

ב"כ המבקשת לא חקר את המשיב על תצהירו. לא נותר איפוא אלא לראות את האמור בתצהיר כאמת (ע"פ 221/88 אלי פנחסי ואח' נ' אורלי חזקי ואח', פד"י מב (2) 722, 724).

השאלה העומדת בפנינו הינה, האם יש מקום בנסיבות אלה, לנקוט בהליכי ביזיון בית משפט נגד המשיבים, על מנת לכפות עליהם להמציא אישור הנדרש לצורך רישום זכויות המבקשת בדירה. ברור כי ידם של המשיבים אינה משגת לשלם את חוב הארנונה הרובץ על הדירה וכל עוד לא סולק החוב לא יומצא על ידם האישור הנדרש. מכאן, כי אותם שיקולים שהנחו את בית המשפט בעבר לדחיית הבקשה על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, עומדים עתה ביתר שאת. על אף האיום במאסר וקנס המרחף על המשיבים מזה זמן רב, לא עלה בידיהם לסלק את חוב הארנונה ונראה כי הטלת קנס לטובת המדינה או מאסר, רק ירחיקו את הסיכויים לסילוק החוב. יאמר כי שיקול זה עמד לנגד עיני כאשר הוריתי מפורשות בפסק הדין  מה 9.4.02: